תקן חניון תת קרקעי

על פי הוראות תקן חניון תת קרקעי צריך להיות בעל מידות מסוימות. בין היתר קובע תקן חניה מידות לגבי רוחב חניה תקני וכמו כן גובה חניה מינימלי. ישנה התייחסות נוספת בתקנים עבור גובה חניה מקורה, אשר אינה חלק מחניון תת קרקעי, אשר גם עבורה יש תקן עבור גובה מינימלי ותקני.

כשאתם מגיעים עם הרכב שלכם אל החניון, כל מה שמעניין אתכם הוא שיש מקום חניה פנוי בשבילכם. מעולם לא חשבתם על המרחק בין קו קו בשרטוט החניה, מעולם לא חשבתם על אורך החניה או על רוחב החניה הנדרש בכדי להבטיח חניה נוחה ובטוחה. פרמטרים אלה נקבעים במסגרת התקן הישראלי למידות חניה.

תקנים כגון אלו מאפשרים למהנדס לבצע ביקורת מבנים בצורה מסודרת ומדויקת, שכן ישנו תקן לייחוס, אשר על פיו אפשר לקבוע האם בניה כלשהי היא בגדר המותר בחוק, וכמו כן אפשר לדעת כי אם הבניה עומדת בתקן היא תהיה גם ראויה למגורים, שכן המחוקק שיצר את התקינה התחשב בכך.

תקן התכנון והבניה הישראלי, הנקרא ת”י 1918, קובע גובה חניה מינימלי ותקנות חניה תת קרקעית. בנוסף, בתקן יש נקודות חשובות נוספות. התקן לגבי חניון תת-קרקעי מורכב ממספר נושאים מהותיים:

• איטום חניון – אטימות מושלמת
• חניות תקניות
• נגישות לנכים ועגלות
• קונסטרוקצייה
• מערכות מצילות חיים

מידות תקניות לחניה נקבעות בהתאם לסוג הרכב לו מיועדת החניה. ככלל, רכב פרטי עד 4 טון מהווה את הסטנדרט המוחלט בתחום זה, ויחד עם זאת, באזורים מסוימים ניתן לראות גם חניות ייעודיות לקטנועים, אוטובוסים ומשאיות, ובהם יהיו הסימונים מותאמים לתקן המתאים להם. עבור רכב פרטי עד 4 טון, התקן מגדיר את המידה הרצויה לחניה כ-5 מטר אורך ו-2.4 מטר רוחב.

גובה חניה מינימלי, גובה החנייה הנו מינימום 2.20 מ’ ובדרך כלל לא קיימת בעייה בנושא זה. אך יש לשים לב שלא עובר צינור (כגון צינור כיבוי אש, ניקוז וכו’) מעל החנייה המגביל את גובהה.

במקרה שבו ישנן תעלות העוברות מתחת לתקרה יש לחשב את גובה החניה מהרצפה ועד לגובה התעלה, שכן התעלה מגבילה את הגובה האפשרי למעבר.

תקן חניה מידות

המידות התקניות עבור תא חניה נקבעו בתקנות התכנון והבניה 1965, אשר מסדרות מספר עניינים שונים בנוגע לנושאי תכנון ובניה, בין היתר תקן תקרות גבס, וכמו כן גם את התקן לגבי מידות תא חניה מינימליות.

התקן קובע את המידות המינימליות לתא חניה, ומפרט גם לגבי מצבים הדורשים התייחסות מיוחדת. המידות, על פי התקן הן:

רוחב:

• רוחב מינימלי: 230 ס”מ
• תא לנכה: 300 ס”מ
• חניה ליד עמוד/ קיר: 255 ס”מ
• בין שני עמודים/ קירות: 280 ס”מ

אורך:

• חניה מול קיר, או עצם קשיח/ רכב אחר: 500 ס”מ
• חניה בשטח חופשי: 475 ס”מ
• חניה מול אבן שפה (כש 50 ס”מ חופשיים מעבר לאבן): 425 ס”מ

גובה מינימלי:
220 ס”מ הוא גובה חניון מינימלי ע”פ הנחיות התכנון של משרד התחבורה.

כל המידות המצוינות הן המידות המינימליות הנדרשות על פי החוק על מנת שחניון יעבור בדיקה שנקראת בדק בית. ישנם מקומות שבהם ישנה התחשבות יתרה באוכלסית היעד אשר משתמשת בחניון, ועל כן החניות בהם הן בעלות מידות גדולות יותר.

גובה חניה מינימלי

כמו שהראינו עד כה, בכל הנוגע לגובה חניה ישנה התייחסות מפורטת במיוחד בתקינה. בחניון תת קרקעי הגובה המינימלי הוא 2 מטרים ו-20 סנטימטרים, כאשר אם ישנן תעלות אשר עוברות מתחת לתקרה יש לחשב את הגובה מהרצפה ועד לתעלה.

גובה החניון מוגדר בתקן בתור המירווח המאפשר תנועה וחניית מכוניות והוא נמדד בניצב לרצפת החניון או הרמפה עד הבליטה הנמוכה ביותר של מרכיבי התקרה, כגון: קורות רוחב, כרכובים, צנרות שונות, מנורות, שלטים, תמרורים וכד’.

גובה חניה מקורה

בבניית בית מהמסד ששטחו למעלה מ- 120 מ”ר, יש צורך להקריב חלק ניכר משטח הגינה למען מקום חניה לשתי מכוניות אפילו אם יש לכם רק קורקינט ללא מנוע. מדובר בשטח שמימדיו למעלה מ-25 מ”ר (5.10 מטר באורך וחמישה מטר ברוחב).

על פי התקן, חניה מקורה יכולה להיות עד גובה 2 מטרים ו-50 סנטימרים, ולהחשב מבחינת מיסוי בתור שטח שרות. אך ישנן תב”עות (תב”ע = תוכנית בניה עירונית) המגבילות את הגובה ל 2.20 מ’ בלבד.

רוחב חניה תקני

על פי התקן, הרוחב המינימלי – 230 ס”מ, רלוונטי כאשר ישנן חניות מסומנות מימין ומשמאל לתא החניה. באם תא החניה נמצא צמוד לעמוד אזי רוחבו צריך להיות 255 ס”מ.

כלומר, למעט במקרים חריגים, אשר חלקם צוינו אף הם בתקן הספציפי, ואם לא אז ישנה התייחסות אליהם בתקינה נוספת, התקן מציין רוחב מינימלי אשר מיועד לחניית רכב. כמו שהזכרנו בתחילה – המחוקק אשר אחראי על התקינה לקח, כמובן, בחשבון את הצורך להכנס ולצאת מהרכב, לפתוח דלתות וכו’, ועל כן התקין רוחב מינימלי שיאפשר זאת.

רוחב תא החניה ורוחב המעבר נקבעים ביחס הפוך זה לזה. על כן, רוחב המעבר נקבע על פי תימרון רכב סטנדרטי ובהתבסס על מספר הנחות יסוד:

• במרכז שני תאי החניה הסמוכים חונות מכוניות שמידותיהן סטנדרטיות.
• המכונית החונה נכנסת אל תא החניה בנסיעה קדימה.
• המכונית המתמרנת משתמשת בעת תנועתה בחלקים פנויים משטח תאי החניה הסמוכים (בשני צדיה).
• בעת תימרון המכונית (אל ומן תא החניה) נלקח בחשבון מירווח ביטחון של 15 ס”מ להגנה על המכוניות החונות בסמוך לתא ומצדו השני של המעבר

מקרים חריגים נוספים – חניה טורית

קיימים מקרים שבהם שני תאי החניה ממוקמים אחד אחרי השני. בהסדר חניה כזה, יש לפנות את הרכב החונה בתא החניה הקדמי כדי לאפשר גישה אל תא החניה האחורי. הסדר חניה זה מסרבל את הגישה לחניה האחורית. בשל כך, במקרים רבים תא החניה האחורי מפסיק לשמש עבור חניה ומשמש לשימושים אחרים.

על כן ככלל, רצוי להמעיט ככל האפשר בתכנון חניה טורית, לרבות במגורים צמודי קרקע. אם מתוכנן שימוש בחניה טורית, יש לוודא שקיים מרחב תמרון מספיק לצורך הזזת הרכב הקדמי והוצאת הרכב האחורי.

לשאלות נוספות – עיקבו אחרינו בפייסבוק

איטום חניון תת קרקעי: אסור שתחדור רטיבות

לצערנו, כמעט לא מצאנו חניון תת-קרקעי שאין בו חדירת רטיבות כלשהי. חדירת רטיבות לחניון מנוגדת לתקנות התכנון והבנייה, ולכן גם לחוק המכר שהיזם מחויב לו כלפי רוכשי הדירות. התקנות קובעות: "קירותיו החיצוניים של בניין יתוכננו וייבנו באופן המונע חדירת מים ורטיבות לתוכו מבחוץ."

מה ההשלכות של חדירת רטיבות לחניון?

• פגיעה אסתטית.
• חלודה בברזל שבתוך הבטון של התקרה והקירות, ובשלב מתקדם סדיקה ושבירה של הבטון, עד כדי צורך בשיקום בטונים.
• טפטוף של סיד על המכוניות.
• שלוליות.

על סוגי הרטיבות בחניון אפשר לקרוא בעמוד רטיבות בבניינים.

האם אפשר לפתור רטיבות בחניון בתעלות פח שאוספות את המים?

יש קבלנים שמנסים לנקז את המים שחודרים לחניון בעזרת תעלות שאוספות אותם, במקום לבצע איטום תקני ולמנוע את חדירת המים. למען הסר ספק, זה מנוגד לתקנות התכנון והבנייה שצוטטו למעלה, וגם לתקן ישראלי נוסף. ניקוז תחתון בתעלות אינו פתרון מקובל, כי מים שחודרים דרך אלמנטי הבטון גורמים לחלודה ולהיחלשות של האלמנטים. מעבר לכך, הניקוזים האלה מאולתרים, לא מתוכננים ולא תקניים, והם מכבידים על תחזוקת הבניין.

התעלות האלה מבוצעות בדרך כלל אחרי שהבניין קיבל את האישורים, הן לא מאושרות על ידי רשות הכבאות, והן עלולות לחסום את שטח ההרטבה של המתזים. חלק מהתעלות גם מנסות לעצור נזילות מהתפרים שבין הקורות לתקרה, וכמובן בלי הצלחה.

נגישות לנכים ולעגלות בחניון

התקינה בנושא הזה הורחבה מאוד בעשור האחרון. בחניון תת-קרקעי חייבת להיות גישה לנכים ולעגלות אל הלובי, עם דגש על מרחק ההליכה המרבי מהרכב לרמפת הנכים. שיפוע הרמפה צריך להיות 8% לכל היותר, ואם היא גבוהה, צריך להתקין מאחז יד. הרמפה צריכה להיות ברוחב המינימלי שנדרש בתקנות התכנון והבנייה. לפעמים יוצקים את הרמפות בחוסר תשומת לב: תחילת הרמפה מתחילה להיסדק ולהתפורר, ופני הרמפה אינם אסתטיים.

קונסטרוקציה ומערכות מצילות חיים בחניון

לעיתים רחוקות יש בחניון תת-קרקעי בעיות קונסטרוקטיביות, אבל כשהן קיימות הסכנה גבוהה. בבדיקת החניון שמים לב לסדקים ולכל סימן אחר שמעיד על חוסר יציבות.

על המערכות מצילות החיים בחניון, כמו מפוחי יניקת העשן וגלאי ה-C.O, אפשר לקרוא בעמוד מערכות מצילות חיים. חשוב לוודא גם שלא הותקנו בחניון מתקנים שלא תוכננו מראש, כמו יחידות מיזוג אוויר. מקרה של מזגנים שהותקנו בחניון בניין משותף ויצרו בעיה בטיחותית מתואר בעמוד ליקויים שמצאנו בבניינים.

חנייה עילית

גם חנייה עילית צריכה לעמוד בפרמטרים רבים כדי להיות נוחה ובטוחה. נוסף על מידות החנייה, הנה שתי דוגמאות:

1. שקיעות ושיפועים בריצוף: בחניון עילי יש פעמים רבות ריצוף מאבן משתלבת, ושקיעות ושיפועים בו הם נושא כאוב. ליקויים כאלה עלולים להיות מכשול בטיחותי מצד אחד, ולגרום לשלוליות ממש בתוך החנייה הפרטית מצד שני. הפתרון הוא כמובן לפרק את הריצוף, לטפל במצע שמתחתיו (הידוק, החלפת מצע, שיפוע וכו') ולהתקין את הריצוף מחדש כראוי.
2. מי ניקוז: לפעמים מים מצינורות הניקוז של הבניין נשפכים בשפיכה חופשית אל החניון העילי, ולעיתים הם מהולים בסבון ובלכלוך. זה מותר, אבל צריך לוודא שהניקוז לא מופנה ישר לחנייה פרטית.